קראו דורבנות בפייסבוק
קראו דורבנות בטוויטר
(הצבעות: 170)בחורה בעלת שוקיים מצודדות במיוחד.
מתאים במיוחד ללובשות חצאית עד הברך.
באופן עקרוני, המונח יכול לתאר את שני המינים, אבל ידועים שני גברים בלבד בעבר הראויים לתואר – אקסל רוז ופאולו מלדיני, כך סיפרו לי.
– “אתה בא לשיעור חדו”א?”
– “חכה רגע, תראה את השוות שוקיים בשעה שלוש!”
– “כן, השאלה רק מה יש לה בקודקוד.”
– “אותי מעניין לאיזו זווית השוקיים האלה יכולות להגיע.”
– “אוי, נזל לך ריר על כל הכיס של העטים ואנחנו כבר מאחרים לשיעור. בוא נזוז.”
נתרם ע”י: שי להב.
28 תגובות על ”שָׁוַות שׁוֹקַיִים“
מאת יובל
“הייתי מוריד לה תיכון”.
מאת נעם אבנרי
מה עם כינוס איברים?
בדיחות גיקים. יו-הו.
הטכניון: המקום הגיאומטרי בו נפגשים המרובעים עם העקומות.
איך נגמר משפט פיתגורס: תחזיר את הניצבים, אני כבר אחזיר את היתר.
מאת Duck
זה לא אמור להיות או שהערך וההגדרה שניהם ביחיד, או שניהם ברבים? העירוב צורם (לי לפחות).
ואם אנחנו כבר בבדיחות של יודעי-ח”ן, אז למה אי-אפשר לגדל חיטה במספרים-הטבעיים?
כי זה לא שדה.
מאת עידן עמית
הייתי מעביר שם חוצה זוית.
ולגבי הגברים: אקסל רוז,מאלדיני – והמון המון סקוטים…
מאת דורי
ערך לא משהו, אבל 5 על הדוגמה.
מאת fireshine
קופי, זה הזמן לתקן את הניקוד ליחיד. הייתי עושה את זה אבל אין לי מושג מה הניקוד הנכון.
הערך בעיני קצת אהה-טיפשי-צ’י! כלומר, משעשע אבל לא שימושי (שוקיים יפים? נו באמת).
מאת קופי פייטר
תיקנתי.
החלטתי להציב לעצמי שלושה כללים:
1. אם הכותב לא שם ניקוד ספציפי להבנת המסר, אני פועל לפי כללי הדקדוק הנכון. במקרה הזה, אני די מאמין שהכותב התכוון לקמץ ב-ש’ של ה”שווה”, אבל מכיוון שהוא לא פירט, הלכתי על שווא של סמיכות.
2. “תראה את השוות שוקיים…” – אם זה היה בהגדרה, הייתי שם את ה’ הידיעה צמוד ל”שוקיים”, אבל בדוגמאות, מכיוון שזה מקובל בדיבור, אני משאיר את ה”טעות” על כנה.
3. אם במילה לא מנוקדת יש שני י’ לדוגמה, כמו “גרביים”, אז גם כשאני מנקד אני משאיר את שני ה-י’, גם אם זה לא הכי מדויק דקדוקית, כי הערך צריך להיות זהה לדוגמאות.
עד כאן דברי הרב-נקד.
מאת נעם אבנרי
פ”ש וקופי, אין לכם בושה?
לפחות תתרמו איזה בדיחה על פונקציה בלונדינית שיורדת לכל אפס או משהו.
מאת שפרה צח
לרב נקד – לא נהיה קטנוניים, אבל אם כבר, אז ה-ו’ ב”שוות” צריכה להיות מנוקדת בפתח ולא בקמץ (הברה סגורה בלתי מוטעמת).
מאת קופי פייטר
שפרה, אני לא יודע על מה את מדברת. תמיד הייתה שם פתח…(נו, עכשיו נראה אותך מוכיחה אחרת. (-:)
ככל שאני מתעמק בניקוד, כך אני יותר מבולבל. אז לבלתי מוטעמות יש כללים אבל במוטעמות הכול פרוץ וכל דאלים גבר כמו ברפובליקת דורבננות.
מישהו יכול להסביר לי למה שר (בממשלה)זה עם פתח ושר (בכוכב נולד) זה עם קמץ? שתי המילים מוטעמות, שתיהן סגורות. מה הקטע?
רגע, אם זו מילה עם הברה אחת כמו “שוות” או “שר” זה נקרא שהיא מוטעמת, לא?
מאת Duck
קופי, גם פתח וגם קמץ-גדול הן, למיטב זכרוני, תנועות גדולות, ולכן כללים כמו “הברה סגורה בלתי-מוטעמת – תנועה גדולה” לא מבידילים ביניהן. אני יכול רק לשער שפעם היה הבדל של ממש בהגייה שלהן (אולי באורך), והוא שמבדיל בין שר לשר.
מצד שני, אני ממש לא בטוח בעצמי, כך שייתכן שאני מקשקש שטויות.
מאת ערס פואטי
נו, בשביל זה הערתם אותי?
אבל אם אני כבר פה:
1. ניקוד של פעלים הוא משהו שעוד איכשהו אפשר לאכול. אפילו לימדו את זה בבתי ספר עד לא מזמן.
2. ניקוד של שמות זה כבר טירוף. יש אמנם את הכלל המפורסם של “מֶלֶךְ” (פתוחה מוטעמת, וסגורה בלתי מוטעמת מקבלות קטנה), אבל הוא תופס רק כברירת מחדל כללית מאוד, ונשבר בהמוני מקרים. החוקים עצמם רבים וסבוכים, מסתעפים להרבה מאוד תתי מקרים, ומתבטלים לא פעם מסיבות שונות.
3. חוצמזה, כלל אצבע בבלשנות קובע שככל שמילים ישנות יותר כך הן פחות מצייתות לחוקים.
אני באופן אישי התייאשתי ואני בודק במילון בכל פעם מחדש.
ולגבי הערך עצמו – ממש כמו שבורקס שווה שוקיים לוקח בהליכה את בורקס שווה צלעות, כך גם לגבי שוקיים וצלעות של נשים בשר ודם.
אלי אלי,
שלא יגמר לעולם,
אינטגרל מסוים,
חישוב Y תגיים,
משולש שווה שוקיים,
תפילת האדם.
מאת yi
אבל כל הבדיחה היא שהיא שווה. זה צריך להיות עם קמץ.
מאת אלעד יניב
גם אותי ניקוד מייאש. אם הם יכולים, גם אנחנו.
מאת ניחוש אנונימי
אולי בגלל שהשורשים של שר ושר הם שיר ושרר?
מאת שפרה צח
והרי דבר המנקד:
DUCK – פתח היא תנועה קטנה וקמץ (גדול) היא תנועה גדולה.
קופי – “שוות”, למרות שהיא בת הברה אחת נחשבת ללא מוטעמת בגלל הסמיכות (מילים סמוכות נחשבות כמילה אחת לצורך השאלה איזו הברה מוטעמת, במקרה זה ה-ק’).
כלל הזהב בניקוד (עד כמה שאפשר, וכמובן שיהיו כל מיני יוצאימנכלל מעצבנים): חוץ מהברה סגורה לא מוטעמת, שהיא בתנועה קטנה, כל השאר – תנועה גדולה.
אז למה ההבדל בין שר (בממשלה) בפתח לשר (במקלחת) בקמץ? יש כמה מילים חד הברתיות שלמרות הכלל (הזהרתי אותך) מנוקדות בפתח, כמו גם בד והר, ויש כאלה שאפשר אפילו גם וגם, כמו עם או חם.מבולבלים? גם אנחנו!
מאת אנונימי
כל הפונקציות עושות מסיבה. פתאום דפיקה בדלת… פונקציה ניגשת לפתוח… כל הפונקציות צורחות, זו נגזרת! ואז, הפותח מחייך, מרים את הראש ואומר: “אני אי בחזקת איקס”! כולם שמחים, אבל אז הנגזרת אומרת: “אבל אני גוזר לפי ווי!!!”
מאת fireshine
אנונימי ושאר בדיחות גיקים, זה נורא מזכיר לי את הפרק מהעונה הראשונה של משפחת סימפסון, כשמעבירים את בארט בטעות לביה”ס למחוננים וכולם צוחקים מהבדיחה המתמטית, שרק הוא לא מבין. ואם זה לא היה ברור, אני בארט.
לגבי המוטעמת לא מוטעמת, מה זה לעזאזל מוטעמת? כאילו ההברה שעליה נמצא הדגש? ומישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין הברה סגורה לפתוחה? תנועה גדולה וקטנה? ועוד יותר מזה, מישהו יכול לנבא לי עוד כמה שנים תחזיק בעברית בדיחת הגיקים הלשונית הזו, שנקראת ניקוד?
מאת Duck
שפרה, תודה רבה, השכלתי.
פ”ש הברה מוטעמת היא אכן ההברה עליה הדגש, או הטעם, במילה. הברה סגורה היא כזו הנגמרת בעיצור (כמו ה”נית” במכונית) והברה פתוחה היא כזו המסתיימת בתנועה (כמו ה”מ” במכונית). אחת הדרכים לחלק את התנועות היא לתנועות גדולות וקטנות (וחטופות גם, אבל זה מוגזם). הקטנות הן פתח (שוב תודה לשפרה), סגול, חיריק חסר, קובוץ וקמץ-קטן. הגדולות הן צירה (חסר ומלא), חיריק מלא, קמץ-גדול, חולם (מלא וחסר) ושורוק. יש לשער שפעם היה הבדל בהגייה, היום אין.
לגבי הבדיחות המתמטיות, הן מצחיקות רק אם אתה חי את העולם, וגם אז לא ממש.
מאת נעם אבנרי
פיירשיין, הבדיחה של המחוננים היתה על:
R D R R
שזה נשמע כמו
Har-dee-har-har
כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.
מאת avnoo
הערך הזה הוא שקדי מרק לדוגמא…
מאת רוני פיירשיין
נעם, נכון, לא שיש לי מושג מה זה RDRR.
יחסית לאתר שבו העיסוק הוא במלים ולשון, יש פה אחוז גבוה במיוחד של אנשים שחולמים במספרים.
מצד שני, אני מניחה שיש מן המשותף לדקדוק ולמשוואות אלגבריות. שזה המונח המתמטי היחיד שתצליח להוציא ממני, לפחות עד שאאלץ ללמוד סטטיסטיקה לתואר שני.
מאת קופי פייטר
טוב, החזרתי את ה-ש’ לקמץ. הבנת הערך חשובה יותר מניקוד מדויק, ושהאקדמיה תקפוץ.
מאת אורי שומרוני
שפרה (ושאר הכותבים פה – לידיעתכם), זה לא לגמרי מדויק, כי העניין הוא שבמצב של תנועה פתוחה מוטעמת יש כל כך הרבה יוצאי דופן שה”חוק” יכול ללכת לכל כיוון (הדוגמה הכי טובה היא פעלים בבניין נפעל שנהגים באופן זהה בעבר-נסתר והווה-יחיד אבל מנוקדות באופן שונה בעה”פ).
באופן כללי יש שני חוקים בלי יוצאי דופן:
1. פתוח + לא מוטעם -> גדול
2. סגור + לא מוטעם -> קטן
חוק אחד שנכון ברוב המקרים:
3. סגור + מוטעם -> גדול
וחוק אחד שיכול להיות מה שנוח למי שמלמד:
4. פתוח + מוטעם -> ???
אני למדתי ביסודי שנה אחרי שנה עם מורה אחת שלמדה אותנו שהחוקים הם “סל”ק, סמג”ד ופ”ג” (כלומר פתוח ומוטעם זה גדול והשאר הם יוצאי דופן) ועם מורה אחרת שלמדה אותנו “סל”ק, סמג”ד, פל”ג ו-פמ”ק” (כלומר פתוח ומוטעם זה קטן והשאר יוצאי דופן).
אני כמובן מכנה כל שיטה בעזרת ראשי-התיבות שמשמשות כעזר זכרון.
לא יודע מה היה נכון במקור (אני מאמין ש”פמ”ק”, ולו רק בגלל הסימטריה), אבל זו שאלה פילוסופית מעניינת אם חוק בינארי שמכיל יותר יוצאי דופן ממקרים התואמים את החוק הוא למעשה נכון כטענה הפוכה.
מאת השועל הזקן
וואי, אילו התנצחויות. ברור ששווה צריך להיות בשווא
ומה זה חשוב, אחד הערכים החזקים ביותר, וריספקט ביותר על הדוגמא, צריך להיות מקום ראשון בדירוג
מאת שפרה צח
אורי – כלל ברזל אחד שלא משתנה הוא שקמץ יכול להתקיים רק בהברה מוטעמת או אחת לפניה. אם הוא “מתרחק מהטעם”, כמו במקרה של סמיכות הוא הופך לשווא או מסתבך עם תנועה קלה ושווא מרחף.
קופי – הצעת ייעול – לוותר על ניקוד מלא, שממילא מיותר ברוב המקרים, ולסמן רק את מה שחשוב לצורך הגיה נכונה.
מאת Rill
הבעיה היא שהחוקים נבראו כדי לנסות להבין ולהכניס סדר במציאות, ולא שהמציאות פועלת לפי החוקים.
קחו לדוגמה כמה מילים שאברהם אבינו למד בגן באור כשדים (באזור בגדד), כמה מילים שמשה למד בגן שלו במצריים, עוד כמה שעזרא ונחמיה הביאו מבבל אלף שנים מאוחר יותר מימי אברהם, תערבבו עם ארמית ותקבלו סלט פִיבּוֹנָאצִ’י לתפארת.
http://www.dorbanot.com/?p=3757
ומי שיכול לקבוע חוק אחד לכל זה כדאי שיעבוד על
התיאוריה של הכול
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%9C
מאת יענקל'ה איש יהופיץ
פ”ש (בהתחלה): בטח! שוקיים זה סקסי!